סיכום: חיים כהן/ יהודיותה של מדינת ישראל – חלק 1 (חלק 2)
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
א.
מגילת העצמאות מגדירה 5 יסודות ליהודיותה של מדינת ישראל:
1. המורשת התרבותית 2. הגורל היהודי המשותף ("הבעיה היהודית") 3. המולדת (ארץ-ישראל) 4. קיבוץ גלויות 5. החזון הנבואי של חירות צדק ושלום.
מכאן ניתן לומר שיהודיות המדינה אמורה לבוא לידי ביטוי והגשמה בשטח תרבותי-היסטורי, גיאוגרפי, פוליטי, דמוגרפי ומוסרי-משפטי.
על ההיבטים הגיאוגרפיים והפוליטיים ניתן לומר שהם מבססים את יהודיות המדינה על הרכבה ומיקומה ולא על תכניה, בעוד שההיבטים האחרים מגדירים את ישראל כמדינה יהודית גם ברמה ערכית.
מגילת העצמאות אומנם לא הפנתה לתורה או לדבר אלוהים – כדי לא להסתבך עם השלכות של התבססות על מקורות דתיים – אולם נקבע כי לפחות בגדר תוכנית, האופי היהודי הוא אידיאל שהמדינה תשאף להשיגו.
המדינה היהודית מצווה שלא להתכחש לתרבותה ומורשתה שבעבר. מורשת ישראל הינה ירושה שהמדינה זכתה בה מטבע ברייתה והיא זו שעושה אותה למדינה יהודית.
מהם הביטויים דרכם מגלה המדינה את זהותה היהודית?
אפשר לתת כדוגמא את הלשון העברית. חרף ההבדלים, מדובר בסופו של דבר באותה שפה בה השתמשו אבותינו. או את יום השבת – שהפך ליום המנוחה הרשמי במדינה, אבל מורשת תרבותית איננה מחייבת מעשים גלויים לעין. יותר חשובה היא התחושה הקולקטיבית שארון הספרים היהודי מונח בבסיס תרבותנו ויש בו אקטואליה שעדיין רלוונטית במדינה דמוקרטית.
נוסף על כך מגילת העצמאות מציינת במפורש את התנ"ך כמתנת ישראל לעולם. ההתמקדות בתנ"ך, כמו גם הספרים הבאים אחריו, באהבת אלוהים ויראתו שימשה בסיס לטענה לפיה מדינת ישראל צריכה לאמץ את הדת היהודית כדת רשמית – אפילו אם חלק מתושביה אינם מקיימים את מצוותיה.
טענה זו נשמעה כבר בכתיבת המגילה, ומאחר ונדחתה הכרה בדת כלשהיא – הוכנסה האמירה "מתוך בטחון בצור ישראל וגואלו" – זאת כדי לפייס את החוגים הדתיים שראו בכך מעין הודיה לאלוהי ישראל ותפילה אליו, אף שאחרים רואים בביטוי רמז לנצחיותו וכוחו של עם ישראל.
מרבית חותמי המגילה לא רצו במדינה דתית, אלא בחילונית – ואת זה כהן מקיש מההכרה באופייה הדמוקרטי והשוויוני. ההכרה בערכים הדמוקרטיים קובעת את תוכנה הדמוקרטי של המדינה ולא את צורת הממשל. צורתו הדמוקרטית של הממשל היא כל כולה פועל יוצא של ההכרה באופייה הדמוקרטי.
לכאורה יהדות ודמוקרטיה אינן עולות בקנה אחד. יהדות מכוונת לעבודת אלוהים ודמוקרטיה רתומה לצרכי האדם. אך מנגד יש הטוענים שאין סתירה ממשית: גם כי בסיפוק צרכי האדם יש למעשה ביצוע עבודת אלוהים, טענה חלופית היא שבבחירה בביצוע עבודת האלוהים יש למעשה ביטוי דמוקרטי – הגשמת רצון העם לעבוד את אלוהיו ("נעשה ונשמע"), ובנוסף יש הרואים ביהדות המקראית ככוללת בתוכה את יסודות הדמוקרטיה.
כהן סבור גם הוא שאין סתירה אינהרנטית בין יהדות ודמוקרטיה, אך כדי להגיע להדדיות בין יהדות ודמוקרטיה יש למקם את ערכי היהדות בתוך ובכפוף לכללים הדמוקרטיים – למשל לקבוע שיהודיותה של המדינה אינה משתרעת על זכותו של אדם לחופש דת ומצפון.
יהדות המדינה איננה זהה ליהדות במשמעותה הדתית המקורית – למשל לגבי חזונם של נביאי ישראל: מנסחי המגילה קוראים לאמץ את ערכי הנביאים בנושאים שבין אדם לחברו. הטפות הנביאים בעניין עבודת הפולחן למשל נשארות בגדר בחירתו של כל אדם לעצמו.
כך המדינה גם לא נוקטת עמדה בויכוח בין אורתודוקסים לרפורמים שגם הוא נוגע להגדרת יהדות ושאלת מיהו יהודי.
לכן לא ניתן להגדיר את יהדות המדינה אפריורית. אם היו מנסים להגדיר את יהדות המדינה בנקודה כלשהיא בוודאי זה היה על סמך המצוי, למשל על סמך המצב המשפטי הקיים- אך אופייה היהודי של המדינה הוא דינאמי ומשתנה ע"פ רצון המחוקק והשופטים – הדבר היחידי שלא ניתן להגמיש או לפגוע בו הוא עצם הגדרת המדינה כיהודית, הגדרה המעוגנת בחוקי היסוד.
ב
ב1947 הבטיח בן גוריון, שרצה להציג כלפי העולם חזית יהודית מאוחדת, למפלגת אגודת ישראל (מפלגה דתית) שבמדינה החדשה שתקום לא יהיו שינויים בעניין הדת לעומת המצב הבריטי – ובכך השיג את הסכמתם להקמת המדינה. זה עוגן במספר קביעות ספציפיות בהסכם קואליציוני ב1949 (למשל שכל מטבחי השירות הממשלתי יהיו כשרים) מה שמתכנה עד היום "הסטטוס קוו".
פה כהן אומר שבעוד שהכוונה במונח הזה היא למצב עניינים ששרר בעבר ואינו משתנה בעקבות נסיבות העתיד – הרי ההסכם עם הדתיים כן השתנה – הוא הלך והתרחב, למשל בענייני ארכיאולוגיה, פתולוגיה, הפלות, פטור משירות צבאי וגם בעניין שוויון בין גברים ונשים: בתי הדין הרבניים לא הקפידו לשמר את השוויון לנשים חרף חיובם לעשות כן בהסכם. – אז למעשה הסטטוס קוו לא נשמר אלא התרחב…
אמנם הסטטוס קוו מעצם ברייתו מהווה כפייה דתית, אך בעוד מבחינת שומרי מצוות, ע"פ כהן, אין בכך רע משום שכל ישראל ערבים זה לזה וכולם צריכים לקיים את המצוות – הרי שהחילונים נחלקים לאלו שמקבלים את הכפייה הזו באהבה – אם כדי להגביר את האחידות בעם, או כדי לפייס את הציונות הדתית, לאלו המקבלים את הכפייה בלית ברירה כדי לאפשר קיומה של קואליציה, ולאלו שפשוט לא מוכנים לקבל את הכפייה אך חסרי אונים במניעתה.
המשמעות של כל אלו היא אחת: במידה מסויימת חופש המצפון והדת בישראל מופר.
הסטטוס קוו מהבחינה המשפטית מתחלק לשניים, יש ביטויים שלו שמופיעים בחוקים ותקנות, ויש ביטויים בנוהגים שהשתרשו בממשלה או בציבור.
אמנם לעיתים בהמ"ש כרסמו בסטטוס קוו – למשל בהכפפת בה"ד הרבניים לעקרונות הצדק של הדין האנגלי – אך ביטויי החימה והזעם של המפלגות הדתיות שבאים בדר"כ בעקבות פסיקות וחוקים כאלו הביאו למתן פיצויים בדמות הרחבת הסטטוס קוו בתחומים אחרים.
מלומד אחד – שכהן לא מזכיר בשמו – טען שהסטטוס קוו הינו דרך טובה ללבן מחלוקות ע"י פתרון בדמות תקדים מחייב, אך לפי כהן לא רק שהסטטוס קוו לא תרם לאיחוי הקרעים אלא הוא אף העמיק את מחלוקת בין החילוניים והדתיים במדינה.
פרופ' אביעזר רביצקי הביע תמיכה בסטטוס קוו – לדידו מדובר באמנה חברתית בלתי כתובה להשגת שיתוף פעולה בתנאי מחלוקות אידיאולוגיות. הפרובלמאטיות הקיימת במוסד כיום ניתנת לפתרון, ע"פ רביצקי, ע"י הגדרה מחודשת של הסטטוס קוו בהסכמה כללית המבוססת על ה"ריאליה הקיומית".
כהן אומר – שהאפשרות להגיע להסכמה כזאת היא רחוקה מהמציאות על גבול האוטופית. אנשי הדת לפיו לא בנויים לויתורים, הויתורים הגיעו תמיד ע"ח החילוניים, וזאת כי יהדות עבור האדם הדתי איננה יהדות רק במובן "המדינה היהודית" כמו שכהן אמר בהתחלה, אלא יהדות במובן אחד ויחיד והיא דת משה וישראל – ואין בעיה שהיא נקנית בכפייה, אפילו שיש בכפייה הדתית כדי להרחיק את החילוניים מהדת. שהרי יהדות החילוניים ע"פ כהן היא כמו יהדות המדינה אין לה צורה קבועה מראש ואין כלל שניתן לומר שחל על כולם. למשל: האחד צם ולא מדליק נרות בחנוכה, השני מדליק נרות בחנוכה ולא צם.
עם זאת, המחוקק לא הקפיד לפסוק את הלכות הדת כמו שהן – גם כדי לאפשר עוד מרווח מסויים של חופש מצפון וגם כדי לא לשים את עצמו כפוסק הלכות. הכוונה היא שגם אם שמרת חוק מסויים – עדיין לא ביצעת מצווה דתית. למשל גם אם לא הלכת לעבודה בשבת – עדיין אתה יכול לחלל שבת כאוות נפשך.
למרות זאת, הרי שגם אם החוק סוטה מההלכה ולא מקיימה לאשורה – הרי שיש בו כדי כפייה דתית שכן מטרת החוק, היא בכל זאת המטרה הדתית של יוזמיו ו מציעיו, וכשהמחוקק נענה להם – חוקיו מחייבים את כולם.
זאת אגב,להבדיל ממצב בו המחוקק או השופט בוחרים ללכת אחרי תקדימים הלכתיים בשל יושרם או צדקתם שאז הרי מדובר במטרה שהיא בלתי רלוונטית ליהודיותה של המדינה.
הכוונה היא שאי אפשר להגיד שבהוספת האיסור "לא תרצח" או "לא תגנוב" יש כדי כפייה דתית שכן מדובר בכפיית נורמה משיקולים חברתיים.
